פסק-דין בתיק על"ח 31606-11-13

1.      לפניי ערעור על פי סעיף 23 לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) התש"ט - 1949 (להלן: " החוק"), על החלטת ועדת התעסוקה על חיילים משוחררים במשרד הביטחון מיום 22/10/2013 (להלן - " ההחלטה" ו-" הוועדה" בהתאמה), לפיה על המערערת ועל המשיבה 2 לשלם בחלקים לא שווים פיצוי למשיב 1 (להלן: " המשיב") בגין פיטוריו בשל שירותו במילואים.

2.      בהודעת הערעור נתבקש בית הדין לעכב את ביצוע הצו שהוצא על פי ההחלטה כנגד המערערת, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הוועדה; לחילופין להורות כי חלקה של המערערת בפיצוי המשיב הוא נמוך משמעותית מזה שנקבע בהחלטה וכן לחייב את המשיבים בהוצאות המערערת.

3.      המערערת סומכת את ידה על דעת המיעוט בהחלטת הוועדה, אשר קבעה כי נסיבות סיום העסקתו של המשיב במערערת לא עלו כדי פיטורים משהוא לא הועסק על ידיה באופן ישיר וכן כי אין קשר נסיבתי בין שירות המילואים של המשיב ובין סיום העסקתו במערערת (ההחלטה צורפה להודעת הערעור כנספח א').

4.      הצדדים טענו בפני בית הדין בישיבה מיום 9/01/2014, ובעקבות הדיון ניתן בזאת פסה"ד.ע"פ הסכמת הצדדים - קויים הדיון  בפני כדן יחיד.

5.      העובדות המצריכות עניין:

                                 א.         המערערת, חברה המפעילה מרפאת שיניים, מעסיקה עשרות עובדים בין היתר, באמצעות חברות כוח אדם.

                                  ב.         המשיבה 2 היא חברת כוח אדם (להלן גם - "מנפאואר").

                                  ג.          בין המערערת למשיבה 2 נחתם "הסכם התקשרות הסכם העסקה" ביום 25/07/2011 (להלן - " ההסכם"), אשר במסגרתו התחייבה מנפאואר לספק למערערת מועמדים לעבודה לפי דרישתה (ההסכם צורף כנספח ב' להודעת הערעור).

                                  ד.         המשיב הופנה בחודש 04/12 על ידי מנפאואר לעבודה אצל המערערת במסגרת ההסכם, כאיש מכירות.

                                 ה.         המשיב יצא לשירות מילואים בין ה-26/08/2012 ועד ליום 12/09/2012.

                                  ו.          המשיב הגיש תביעה לוועדה בה נטען כי הוא פוטר מעבודתו בשל שירותו במילואים וכי פוטר במהלך התקופה האסורה הקבועה בחוק.

                                  ז.          בנוסף הגיש המשיב תביעה לבית דין זה (ס"ע 12397-10-12), אשר נמחקה בסופו של יום לאור דיוני הוועדה.

                                 ח.         עבודתו של המשיב במערערת הופסקה ביום 9/10/2012, פיטוריו מהמשיבה 2 נכנסו לתוקף ביום 17/10/2012.

6.      עיקר טענות המערערת

                                 א.         לטענת המערערת, בהתאם להוראות ההסכם, המשיב מעולם לא היה עובד שלה אלא של המשיבה 2. שכרו היה משולם על ידי המשיבה 2, והמערערת אף שילמה למשיבה 2 תשלומים בגין חשבוניות שהועברו בגין שירותיה.

                                  ב.         המערערת גם לא יכולה הייתה לפטר את המשיב בהתאם להוראות ההסכם, וככל שלא היתה מעוניינת עוד בשירותיו, היה עליה להודיע על כך לחברת מנפאואר, שהיא בעלת הסמכות הבלעדית לפטר את המשיב (ושיכולה לניידו למקום עבודה אחר).

                                  ג.          הפסקת עבודתו של המשיב במערערת לא היתה בשל שירות המילואים שלו אלא בשל אי שביעות רצון המערערת מרמת עבודתו ופגמים שנפלו באמינותו. בנוסף, המערערת מעולם לא פיטרה את המשיב, אלא ביקשה לסיים את עבודתו אצלה. על המשיבה 2 היה לדאוג להמשך העסקתו במקום אחר. הוועדה טעתה בכך שהטילה על המערערת את תשלום הפיצוי למשיב ולא על המשיבה 2, היא המעסיקה בפועל אשר עליה היה מוטל לפעול להמשך העסקתו של המשיב.

                                  ד.         המשיב המשיך ועבד במערערת לאחר סיום שירות המילואים שלו במשך של 27 ימים נוספים, מתוכם 18 ימי עבודה מלאים. בנוסף, המשיב עצמו העיד בפני הוועדה כי מעולם לא הועלתה כלפיו טענה בדבר שירות המילואים, וטענתו בדבר קשר סיבתי בין הפיטורים לבין שירות המילואים לא הוכחה כנדרש.

                                 ה.         הוועדה טעתה בכך שלא קבעה כי המשיבה 2 היא זו שפיטרה את המשיב, מסיבות שאינן קשורות למערערת ובכך שלא קבעה כי בהינתן מכלול הראיות, כל חיוב ככל שיחול, יחול על המשיבה 2 בלבד וזאת בהתאם להסכם בין המערערת לבין המשיבה 2.